בואו נדבר!

אחד הפחדים העיקריים של בני אדם הוא בני אדם. רובינו מפחדים משיפוטם של אחרים. "מה יחשבו ומה יגידו?". רבים מתביישים לדבר בפני קהל. הם "מגינים" על עצמם עם נאום כתוב. הפרדוקס הוא שמצד אחד יש בנו פחד מיחסים ומאנשים ומצד שני אנחנו מפחדים להיות לבד. 

אמצעי התקשורת שהתפתחו בעשורים האחרונים, מאפשרים לנו להתנהל מול הפחדים האלו. מצד אחד אנחנו אף פעם לא לבד בזכות הסמרטפונים, פייסבוק, הרשתות החברתיות ותוכנות השיתוף ומצד שני אנחנו יכולים להסתתר ולקיים יחסים "מוגנים" על ידי שליחת מסרונים, צ'ט, דואר אלקטרוני, מסנג'ר, פייסבוק, טוויטר וכו'.

אתם מכירים את המצב הזה שאתם או ילדיכם מתכתבים במיסרונים במשך דקות ארוכות במקום לשוחח בטלפון? מה שנאמר בשמונה מסרונים שעלותם קרוב לשני שקלים, יכול להיסגר בשיחת טלפון של חצי דקה (פחות מעשרים אגורות). ובכל זאת בוחרים להתכתב בצ'ט, מסרונים ומיילים.

עוד תמונה מוכרת היא זוג במסעדה או בית קפה, שיושבים אחד מול השני שקועים בטלפונים שלהם, במקום להיות אחד עם השני.

אחת ההשפעות העיקריות של אמצעי התקשורת החדשים היא "פיזור התודעה". זה נראה לנו ביזבוז זמן לנהוג בלי לקיים שיחת טלפון ואולי גם לסמס ולגלוש בו-זמנית (מסוכן!). במהלך ישיבות מתכתבים וגולשים ומקדישים רק חלק מתשומת הלב לדיון או למצגת. התוצאה היא שאנחנו עסוקים בכמה דברים בו-זמנית ובעצם לא ממוקדים באף אחד מהם. התודעה שלנו אוהבת להתפזר והיום יש לה שותף מצוין, בדמות אמצעי התקשורת החדשים.

המטרה שלי בפוסט הזה היא להזכיר ולעורר אותנו לחשיבות השיחה – Conversation. שימו לב מתי אתם נמנעים משיחה או פגישה עם עמיתים, לקוחות, בני משפחה וחברים. מתי ומדוע אתם בוחרים לשלוח מייל או מסרון במקום להרים טלפון? מתי אתם מתכתבים במייל עם עמית שיושב בחדר השני במשרד, במקום לקום ולהיכנס אליו לחדר?

אני מזמין אתכם גם לשים לב, מתי אתם "מסתתרים" מאחורי המייל וכותבים דברים שלא הייתם אומרים בשיחה. מתי אתם מנצלים את המדיה החדשה כדי "לשדר"? שידור הוא חד כיווני ונטול הקשבה. למה לבחור בתקשורת שמפרידה בין השידור לקליטה, כאשר אפשר לקיים שיחה שיש בה דו-שיח עם הקשבה למה שנאמר, לשפת הגוף ולמה שלא נאמר? 

שימו לב, כמה נוח לנו לשאול "אתה פנוי לקפה היום?" בהודעת סמס במקום להרים טלפון. אם ארים טלפון אולי אצור אי-נעימות בצד השני, אולי לי לא יהיה נעים לשמוע את תגובתו. בתשדורת המסרים כל צד מגן על עצמו ומייצר תקשורת סטרילית ומסודרת, אבל חסר בה הרגש והאינטימיות שנוצרים בשיחה אמיתית.

שימו לב, מה אתם חשים ומרגישים כשאתם קוראים מייל מרגיז. האם באמת נכון לענות באותו רגע או שכדאי לקרוא שוב את מה שנכתב ולוודא שהכעס מוצדק (בדרך כלל תגלו שאפשר להבין את מה שנכתב בעוד דרכים ושהבחירה לכעוס היתה רק אחת הבחירות האפשריות).

ראוי גם לאמץ את הטיפ שקיבלתי מאפי לנדאו, מאמן עסקי: כאשר אתה מוצא את עצמך במשחק "פינג פונג" של מיילים, תפסיק אחרי סיבוב אחד או שניים ותיזום פגישה או שיחת טלפון. בשיחה, כאשר אתה שומע את הקול ורואה את שפת הגוף, מתגברים על אי-הבנות טוב יותר מאשר במיילים כועסים ופוגעים.

איני מתנגד לאמצעי התקשורת החדשים ואין לי ספק לגבי תרומתן ליעילות, חסכון זמן ונוחות. אני רק מבקש לשים לב, מתי אנחנו בוחרים בהם כדי להגן על עצמנו ומתי נכון יותר ליצור מגע ודו-שיח אמיתי.

*הפוסט הזה נכתב בהשראת הרצאת TED מצוינת של שרי טרקל: "מחובר, אבל לבד?".

 

2 תגובות בנושא “בואו נדבר!”

סגור לתגובות.